פסק-דין בתיק עת"א 22570-10-11

העותר נדון ל- 5 שנים ו-8 חודשי מאסר בגין מס' עבירות שעניינן שוד, החזקת נשק וקשירת קשר.

ביום 1.4.09 שוחרר העותר על ידי ועדת השחרורים (להלן: "הועדה") שחרור מוקדם כאשר תנאי מוסכם היה הרחקתו מהעיר יפו. 

ביום 14.7.09 וכן 2.9.09 פנה העותר לוועדה בבקשה לשינוי תנאי השחרור כך שיוכל לחזור ליפו אך הועדה דחתה את הבקשה.

למרות האמור לעיל ביום 3.9.09 נעצר העותר בתחומי העיר יפו ובבקשה להפקעת רישיונו, החליטה הועדה ביום 29.1.10 להפקיע מחצית מתקופת התנאי.

ביום 23.1.11, בתום דיון בנוגע לתנאים של השחרור במחצית השניה של תקופת התנאי, החליטה הועדה כי העותר ישוחרר להמשך תקופת התנאי בהרחקה מהעיר יפו.

העותר לא השלים עם החלטה זו, עתר לבית משפט זה אך עתירתו נדחתה והתנאי האוסר על חזרתו לתחומי העיר יפו נותר בעינו.

ביום 12.5.11, דנה הועדה פעם נוספת בבקשת העותר לשינוי התנאי האוסר עליו להיכנס ליפו, הועדה דחתה את הבקשה וגם עתירתו כנגד החלטה זו נדחתה בבית משפט זה ביום 5.7.11.

למרות החלטות אלה של ועדת השחרורים ושל בית המשפט המחוזי, ביום 28.7.11, נעצר העותר כשהוא נמצא בתחומי העיר יפו.

בעקבות כך, הוגשה בקשה להפקיע את הרישיון. בהחלטתה, מיום 5.10.11, קבעה הועדה כי מדובר באסיר אשר עושה דין לעצמו, חוזר ומפר את החלטות הועדה והחלטות המפורשות של בית המשפט המחוזי. גם אם יש להתחשב בכל הנימוקים שנטענו על ידי העותר ובעיקר כי נמצא ביפו מאחר ואביו שלקה בסרטן מצוי בשלבים קריטיים של מחלתו, הרי על הועדה לשמור על האינטרס הציבורי הקבוע בחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א - 2001 (להלן: "החוק"). לפיכך קבעה הועדה כי העותר חזר והפר את התנאי שהוטל עליו בזמן שחרורו המוקדם מספר פעמים, כשלא מצא לנכון להגיש בקשה לועדה לסעוד את אביו ותוך התחשבות באורך תקופת התנאי של העותר המשתרעת על פני 391 יום, החליטה הועדה להפקיע מחצית מתקופת התנאי, ויתרת התקופה תהיה על תנאי.

על החלטה זו נסבה העתירה שלפנינו.

בעתירה בכתב ובטיעון  לפנינו צוין כי הרקע להפרה הינו מצבו הרפואי העגום של אבי העותר, הוא היה על ערש דווי ורופאיו קבעו כי מדובר בימים ספורים, על כן העותר בא לבקר את אביו; לא מדובר בהפרה קרדינאלית המלווה בפעילות פלילית; העותר מגובס ברגלו מכף רגלו ועד לירך ונעזר בכסא גלגלים וקביים כדי לזוז ממקום  למקום; הועדה נתנה משקל יתר לעובדה כי העותר הפר בעבר את תנאיו; לא נשקפת מהעותר סכנה לשלום הציבור, חומרת ההפרה וטיבה הם במדרג הנמוך ביותר; בטיעון  לפנינו צוין כי הרקע והסיבה להרחקת העותר מיפו הינה מידעים מודיעיניים שלא התממשו ואף הוצגה הפרה על הסכם סולחה בין הצדדים.

לפיכך עותר ב"כ העותר להאריך את תקופת התנאי תוך אזהרת העותר או לחילופין לקצר את התקופה שנקבעה על ידי הועדה.

ב"כ המשיבה מתנגד לקבלת העתירה ומציין כי אין זה השלב לבחון את המידע המודיעיני שבבסיס  ההרחקה. מידע זה נבחן בועדה ובבית המשפט המחוזי במספר הזדמנויות; התנאי בדבר הרחקתו מיפו היה תנאי שהוסכם גם על העותר עצמו; העותר עושה דין לעצמו פעם אחר פעם. אם היה העותר מבקש לבקר את אביו, ידע שיש לעשות כן באמצעות הגשת בקשה לועדה הנסמכת במסמכים כפי שבעבר הותר לו להגיע ליפו לצורך טיפול בבקשה במוסד לביטוח לאומי.

נטען על ידי ב"כ המשיבה, כי הועדה עשתה חסד עם העותר כשלא הפקיעה את מלוא תקופת התנאי.

לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים ועיינו במסמכים שהוצגו לעיוננו, באנו לכלל מסקנה כי החלטת הועדה הינה סבירה, מאוזנת ומידתית ולא נפל בה פגם אשר מצדיק התערבות ערכאה זו.

הועדה פירטה בהרחבה את העובדות והשתלשלות האירועים בעניינו של העותר, ובצדק הסיקה מהם שהעותר עושה דין לעצמו, חוזר ומפר את החלטות הועדה והחלטות בית המשפט המחוזי.

הועדה התייחסה לשיקולים הרלוונטיים בהליך שלפניה, כמפורט בסעיף 21 (ג) לחוק, בו השיקול העיקרי הינו האינטרס הציבורי בקיומם של תנאי שחרור על תנאי וכן התחשבות בחומרת ההפרה וטיבה, תדירותה ומידת הסיכון הנשקפת לציבור בשלה.

בענייננו, כאשר העותר חזר והפר תנאי שנקבע בהסכמתו במסגרת השחרור המוקדם, ונמנע מלפעול לפי הדרך החוקית לפנייה לועדה, שאף הותוותה בפניו בבית משפט זה, קרי להגיש בקשה לסעוד את אביו החולה ולתמוך בקשה זו במסמכים - נכון היה להפקיע את התנאי.

הועדה הייתה קשובה לכלל הנסיבות  ובחרה גם הפעם ללכת לקראת העותר ולהפקיע רק את מחצית תקופת התנאי.